ברכת כוהנים וסיפור מהקליניקה על השלום.
פרשת השבוע אנו לומדים על ברכת הכוהנים. ברכה שה' מברך אותנו שישים בנו שלום בעומק. אם אין כלי, השפע לא יכול להתקיים, כמו מסננת, אנו רוצים לקבל ברכה שנשמרת ולא נשפכת. מדוע הברכה היא בעתיד ולא בהווה- יברכך, ישמרך, יאר,ויחונך, ישא.. ולא בהווה?
כדי אנחנו נעשה את הפעולה הנדרשת בהווה, להלך בתוך הברכה שעדיין לא התגלתה, מתוך אמון בדרך שלי, ואז ה' יפעל ויאיר עלי פניו ויתן לי שלום בתוכי, בפעולות שלי ובדרך שלי.
הכוהנים ניגשים למציאות ונותנים לה משמעות ומברכים אותה. נוגעים ברובד הפנימי. השלום היא הברכה הכי משובחת ומפוארת, היא שמו של הקב"ה.
אשה סוטה -שנראה שנסתרה עם איש אחר, היא סוטה מהדרך וסוטה מהשלום. אבל הקב"ה מגלה שהתרופה של הסטיה היא השלום בין איש ואשתו ולכן מסכים למחוק את שמו במים המערערים והאשה למעשה שותה את שם ה' פנימה לתוכה, שיויתי ה' לנגדי תמיד. ומזה, אם היא לא נסתרה עם איש , מובטח לה שתיפקד בבן זכר. "עושה שלום במרומיו" לכל דבר יש מקום, גם לחלומות ופנטזיות, את לא צריכה להסתתר, ולהסתיר את הרצונות שלך. עשי שלום בתוכך עם כל חלקייך, כי מצב השלום בתוכך משפיע על השלום בעולם.
אלוקים מבקש מהאדם לעשות שלום עם עצמו, עם בן/ת זוגו, שלום עם שליחותו בעולם
. סיפור מהקליניקה הקליניקה שלי אירחה את דניאל ונועה, זוג בשנות השלושים לחייהם, הורים לשניים, מותשים מריבים יומיומיים. הפעם, ויכוח על זריקת הזבל הסלים לקרב עקרוני על חלוקת התפקידים בביתם. נועה חשה שהיא נושאת ברוב הנטל, בעוד דניאל הרגיש פגוע וטען שהוא מפרנס ועוזר, אך לא זוכה להכרה. הסיפור שלהם נפוץ מאוד.
זוגות רבים נאבקים על חלוקת הנטל, כשהוויכוחים על משימות הופכים חזית למאבקים עמוקים יותר על הערכה ותסכול. הדבר הראשון שביקשתי מהם היה לפרוק את הכל.
נתתי להם מרחב לבטא את תסכוליהם, ללא שיפוט. המטרה הייתה לאפשר להם להרגיש נשמעים. כבר בשלב זה בלטו פערי התפיסה: נועה הרגישה עומס מנטלי, ודניאל חש חוסר הכרה על תרומתו הכלכלית. הדגשתי בפניהם שהמטרה היא לא "לנצח" בוויכוח, אלא להבין את צרכיו של השני ולמצוא פתרונות משותפים. הצעתי להם לחשוב על חלוקת הנטל במונחים של תרומה הדדית למערכת היחסים ולמשפחה.
דרך לשלום: הסכם חדש השלב הבא היה מיפוי המצב הקיים והרצוי. ביקשתי מכל אחד מהם לרשום את כל המשימות בבית, לדרג אותן לפי מבצע בפועל, רצוי, מורכבות וחשיבות. תרגיל זה הציף את העומס המנטלי של נועה וחשף את תחושת חוסר ההכרה של דניאל. הוא גם הבהיר את פערי התפיסה ביניהם. לאחר המיפוי, ניהלנו משא ומתן ב"שפה של צרכים" ולא ב"שפה של תלונות". לדוגמה, במקום "אתה אף פעם לא זורק את הזבל!", לומר "אני זקוקה לעזרה בזריקת הזבל, זה מכביד עליי". יחד, הגענו להסכם חלוקת תפקידים חדש. ההסכם כלל: הכרה הדדית בתרומה, גמישות, תקשורת פתוחה, וזוגי קבוע לתיאום ציפיות.
הם עזבו את הקליניקה עם תחושה של הקלה. הריב על הזבל לא נעלם, אך הוא הפך לנקודת מוצא לשינוי עמוק. הם הבינו שמאחורי כל ויכוח מסתתרים צרכים עמוקים של הערכה, הכרה ואהבה. השלום בבית לא הושג בן רגע, אבל ההסכם היה הצעד הראשון. הוא דרש מהם מודעות, הקשבה ומוכנות לוותר. המהומה התחלפה בהדרגה בשקט, בהבנה ובחיוך. גם אתם מנהלים מלחמת כוחות בבית? אולי הגיע הזמן לדבר על זה