כשהוא מתפרץ – אנחנו מתרחקים...איך שומרים על זוגיות בריאה מול ילד מתמודד?

מאת: אסנת לנדאו- יועצת זוגית ומשפחתית, מנטורית לשינוי בחיים ואמא לילד עם הפרעת קשב. 

הוא בן 15. ילד אחד מתוך כמה, אבל מרגיש כמו עולם שלם. לעיתים מתפרץ בזעם, לפעמים שוקע בשתיקה. מתמודד עם קושי רגשי, נפשי, התנהגותי – ואתם, ההורים, מנסים להכיל, להציב גבולות, לא לאבד את הדרך… ולא את עצמכם. כי כל שיחה ביניכם עלולה להפוך למריבה.

"את מוותרת לו כל הזמן!"

"ואתה רק צורח עליו בלי להבין מה עובר עליו!"

"אם היית בבית יותר, אולי זה לא היה מדרדר!" ואז בתוך כל זה – מה קורה לזוגיות שלכם? 

כשההתמודדות של הילד גולשת לתוך מערכת הזוגית מחקרים בתחום הפסיכולוגיה המשפחתית מראים כי הורות לילד מתמודד מעלה משמעותית את רמות הדחק הזוגי[1]  פוגעת באיכות התקשורת הזוגית, ולעיתים אף מובילה לירידה באינטימיות ובתחושת השותפות[2]. כל אחד מכם עסוק בהישרדות, בתגובה רגשית משלו: 

אחד נלחם – השני נחלש

אחד מרגיע – השני מגיב בקשיחות
וכשאין שיח זוגי שמתווך את הפערים, נוצר מרחק – ולעיתים גם כעס הדדי.

כל אחד מההורים מנסה לשרוד, להתמודד, להגן – ולא פעם מרגיש לבד.

וכשהעומס לא מדובר – הוא הופך לביקורת, למרחק ולהאשמה.

אז איך שומרים על זוגיות – גם (ובעיקר) כשקשה? כמה עקרונות: 

• מפסיקים להאשים-מתחילים להבין ולשתף.

 במקום "בגללך הוא ככה" – לומדים לדבר ב"שפה מערכתית": "המערכת שלנו כרגע בעומס. מה אפשר לעשות יחד כדי לחזק אותה?" הגישה המערכתית [3]רואה את המשפחה כיחידה שלמה. שינוי בקצה אחד (למשל – קושי של הילד) משפיע על הקשר הזוגי, אך גם להפך: זוגיות יציבה מחזקת את המערכת כולה. 

• לתת מקום לרגש – מבלי להישאב אליו

 הגישה האימונית-רגשית [4], מלמדת כיצד בני זוג יכולים לזהות רגשות ראשוניים (כמו פחד, בדידות, תחושת כישלון כהורים) – ולהגיב זה לזה בחמלה ולא בהתגוננות. "כשאני רואה אותך נוקשה איתו, מרגישה לבד בהתמודדות. אני צריכה אותך איתי, לא נגדי."שיח כזה יוצר קרבה רגשית ,גם בלי להסכים על כל צעד חינוכי אני. 

• משמעת אחידה – בגישות שונות

את לא מחנכת כמו שהוא מחנך. הוא מגיב אחרת ממך וזה בסדר.
אבל אם תמשיכו לפעול בנפרד, הילד ירגיש את הסדק ביניכם– ויכנס בו. מחקרים מראים שכששני ההורים פועלים לפי "הסכמה הורית עקבית [5]"  הילד חווה יותר ביטחון, גם אם כל הורה מביא איתו סגנון שונה. אפשר לומר : " אנחנו שונים בגישה, אבל חשוב לי שנעביר לו מסר אחיד. בוא נחליט יחד מה הגבולות – ואז כל אחד יעביר אותם בסגנון שלו." 

• ממקד את השיח: לא רק הילד – גם הקשר

 מטפלים זוגיים ממליצים לקבוע "זמן זוגי לא טיפולי" -שבו לא מדברים על הילד, אלא רק על עצמכם: איך אתם, מה חסר לכם, מה מחזק אתכם.

זהו מרחב שיקומי לקשר, שמטעין אתכם בכוחות להורות. 

• לטפל בילד – וגם בהורים

 פעמים רבות ההורים נותנים את כל האנרגיה בטיפולים, שיחות, יועצים – ושוכחים שהלב שלהם גם מדמם. לפי תפיסת "ההורות המטפלת בעצמה"

[6] - לא ניתן להיות הורים מיטיבים אם אנחנו לא נותנים מענה לצרכים הרגשיים שלנו. טיפול זוגי קצר מועד, קבוצת הורים או הדרכה יכולים להחזיר לכם תחושת שליטה – ואפילו תקווה.  

 💬 לסיכום:

 אחד המשפטים הכי חשובים לשנן הוא: "הוא מתמודד – ואנחנו מתמודדים איתו. הוא לא בחר בזה – וגם אנחנו לא.
אבל דווקא בתוך הכאוס הזה – אפשר להחליט להיות צוות.
לא להיאחז בשאלה "מי צודק" – אלא "איך" נשארים בזה ביחד . 
הילד אולי הסערה – אבל אתם הסירה.
ואם תעמדו יחד, אפילו כשהמים גועשים – יש סיכוי אמיתי להביא אותו ואותכם לחוף מבטחים. בני זוג שמגדלים ילד מתמודד  חווים  סערות, שחיקה ואכזבות ,אבל גם הזדמנות נדירה: לבנות ביניהם ברית עמוקה יותר, שותפות אמיצה יותר, ואהבה שיודעת לשרוד אש. המשבר לא מפרק את הזוגיות , אם יודעים להפוך אותו לקרקע של צמיחה והזדמנות לקירבה. 
זה לא כי הכול פשוט וקל – אלא כי אתם בוחרים להיות ביחד גם כשהכי קשה. בהצלחה. 

[1] רמת הדחק  הזוגי  (Marital Stress)     

[2] בתחושת השותפות.  (Crnic & Low, 2002; Feinberg, 2012)    

[3] הגישה המערכתית (Bowen, 1978)   

[4] הגישה האימונית-רגשית  (Emotionally Focused Therapy – EFT, Sue Johnson)   

[5] הסכמה הורית עקבית (Co-parenting Consistency)  

[6] ההורות המטפלת בעצמה     (Self-Care Parenting, Gonzalez-Mena)